פסק-דין בתיק ע"פ 6720/04

השופט מ' חשין:

           המשיב הורשע בבית-המשפט המחוזי בירושלים, על-פי הודאתו, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות. משהורשע כך בדינו, גזר עליו בית-המשפט עונש מאסר בן 36 חודשי מאסר, מתוכם 18 חודשים לריצוי בפועל ו-18 חודשים מאסר על-תנאי. בית-המשפט הוסיף וקבע כי נמנע הוא מהשתת פיצוי כספי על המשיב הואיל ונערכה סולחה בין הצדדים.

           הערעור שלפנינו ערעור המדינה הוא על קולת העונש. לטענת המדינה, הקל בית-המשפט ביתר בעונש שגזר על המשיב; העונש שנגזר על המשיב שולח מסר שלילי אל-עבר היחיד והכלל; ומכאן בקשתה כי נחמיר בעונש המאסר. כן מוסיפה המדינה ומבקשת כי נחייב את המשיב בתשלום פיצויים לקורבן-המתלונן.

           נסיבות העניין היו אלו שיום אחד, בשעות הערב, ועל רקע סכסוך קודם שנתגלע בין המשיב לבין אחרים, הגיע המתלונן ועימו ארבעה אחרים לחנות בה עבד המשיב. פרצו חילופי מהלומות בין שני הצדדים, ולאחריהם עזבו המתלונן וחבריו את החנות בעוד המשיב צועק אחריהם כי "יטפל" בהם. לא חלפו אלא מספר דקות, המשיב שב למקום מלווה בשניים אחרים ובידו סכין. המשיב החל רודף אחרי המתלונן ומשליך עליו אבנים. המתלונן נמלט לרחוב סמוך אלא שהמשיב השיגו. משעמדו השניים בסמוך זה אל זה אחז המשיב בגרונו של המתלונן ונעץ את הסכין בגבו שלוש פעמים. המתלונן נפגע מן הסכין, ואחת הדקירות היתה כה עמוקה עד שפגעה בבית-החזה השמאלי ובריאתו של המתלונן, במרחק של סנטימטר אחד בלבד מאבי העורקים. המתלונן אושפז בבית-חולים ועבר טיפול כנדרש לרבות החדרת נקז לריאה.

           טענת המדינה היא, כאמור, כי העונש אשר נגזר על המשיב אין הוא עונש מידתי כלל בשים לב למעשה הקשה שעשה. הידרשות לתת-תרבות הסכין, כפי שקבע בית-המשפט שוב ושוב, יש להילחם בה בכל תוקף ובכל החומרה, והעונש שנגזר על המשיב אינו נושא עימו את המסר הראוי לא למשיב ולא לאחרים. יתר-על-כן: תסקיר שירות המבחן מלמד כי המשיב מתקשה בריסון עצמו, ועל-כן - וזו טענת המדינה - יש ללמדו כי מעשה כמעשה שעשה נושא עונש ראוי בצידו.

           מנגד הצביע בא-כוח המשיב על כך שמרשו נעדר עבר פלילי משמעותי, כי משפחתו משפחה נורמטיבית היא, ומכל מקום כי העונש שנגזר עליו אינו קל כדי-כך שבית-משפט שלערעור יתערב בו.

           לדעתנו ערעור המדינה ערעור במקומו הוא. נלאינו מאמור, עוד ועוד שוב ושוב, כי יש לשרש את תת-תרבות הסכין מחיינו, וחובה היא המוטלת על בית-המשפט להרים את תרומתו למלחמה קשה זו שבאלימות אשר פשתה במקומותינו. הטלת עונשים קלים - יחסית לנדרש - על מי שמפרים צו של לא-תנעץ-סכין-בגוף-הזולת מחטיאה את המטרה ואת שאיפתנו לעקירה מן השורש של התופעה הפסולה הזו. דעתנו היא אפוא שיש להחמיר בעונשו של המשיב. בה-בעת, נוסיף ונזכור כי מעשהו הקשה של המשיב בא לאחר שהמתלונן "התחיל" במריבה, ויש להביא גורם זה במניין הגורמים שבשיקלולם מביאים לצורך להחמיר בעונשו של המשיב.

           אשר לבקשת המדינה כי נחייב את המשיב בתשלום פיצויים למתלונן. בית-משפט קמא הסביר את אי-חיובו של המשיב בתשלום פיצויים למתלונן בכך שנערכה סולחה בין הצדדים. נימוק זה אינו נראה בעינינו. בלא שנכניס עצמנו עתה לסוגיה אם עריכת סולחה יש בה, או ראוי שיהיה בה, נימוק להקלה בעונש, לא נמצא לנו כי בענייננו אכן נערכה סולחה, ככתבה וכלשונה. כאמור, משפחתו של המשיב משפחה נורמטיבית היא, והוריו נרעשו ממעשה בנם. וכך, כמתואר בפסק-דינו של בית-משפט קמא, נפגש אבי המשיב - על-דעת המשיב - עם המתלונן, הביע בשמו של המשיב צער וחרטה על המעשה, ביקש את סליחתו של המתלונן ורכש לו מתנה. במעשה זה אין אנו רואים סולחה, בוודאי לא סולחה שיש בה כדי לפטור את המשיב מתשלום פיצויים למתלונן.

           אשר לגופה של בקשת המדינה כי נחייב את המשיב בתשלום פיצויים למתלונן, רואים אנו בקשה זו כבקשה ראויה. המתלונן זכאי, כמובן, להגיש תביעת לפיצויי נזיקין נגד המשיב, ולזכות בתביעה זו בפיצויים כלליים ובפיצויים מיוחדים. ואולם גם זאת ידענו, כי קורבנות של עבירות פליליות נדרשים אך לעתים רחוקות לתביעות אזרחיות נגד מי שהזיקו להם בביצועה של עבירה פלילית, ונמצא כי העבריין יוצא נקי מחיוב אזרחי אף שעל-פי הדין חייב הוא בחיוב זה. כדברו של חוק העונשין, תשל"ז-1977 (בסעיף 77 בו), מוסמך בית-משפט בהליך פלילי לחייב מי שהורשע בדינו בתשלום פיצוי בגין נזק או סבל שנשא בו הקורבן, וכפי שפסקנו לא אחת, ראוי לו לבית-משפט כי יעשה שימוש בהוראת-חוק זו ויעניק לנפגע פיצוי שזכאי הוא לו על-פי דין אך קרוב לוודאי לא יתבע אותו בבית-משפט אזרחי. כך על-דרך הכלל וכך בענייננו שלנו.

           סוף דבר: לאחר שוקלנו את כל נסיבות העניין, ובתיתנו דעתנו לכלל כי אין אנו ממצים את העונש בערכאת ערעור, אנו מחליטים לבטל את גזר-הדין שגזר בית-משפט קמא על המשיב ותחתיו אנו גוזרים על המשיב ארבע וחצי שנות מאסר, מתוכן שלוש שנים מאסר בפועל (בניכוי תקופת המעצר) ושנה וחצי מאסר על-תנאי. התנאי הוא שהמשיב לא יעבור תוך שלוש שנים מיום שיחרורו מן המאסר עבירת אלימות שהיא פשע. כן מוסיפים אנו ומחייבים את המשיב לשלם למתלונן פיצויים בסך של 20,000 ש"ח. פרקליטות המדינה תעמיד את המתלונן על זיכויו בפיצויים כאמור.

היום, י"ט בחשוון תשס"ה (3.11.2004).

ש ו פ ט                                      ש ו פ ט                                      ש ו פ ט ת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: